עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

ישי ויסמן
לפני הכל בן אדם ואחרי זה משתדל לעסוק בכמה שיותר דברים שאוהב לעשות וחי אותם: יועץ פרלמנטרי, פעיל חברתי, מבקר מוזיקה
תמלילן בעל יותר מ-50 שירים שיצאו לאור בזמר הים-תיכוני והכי חשוב אבא לילד מקסים.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
חנות הדיסקים האחרונה ברמת גן
28/07/2017 17:38
ישי ויסמן

"אבא הולכים היום לחנות הביסקוויטים?"

כך שאל אותי בני אתמול בערב לאחר שאמרתי לו שנלך לחנות הדיסקים השכונתית. ואכן, כך עשינו.

עצם זה שגיליתי שיש חנות דיסקים במקום מגוריי החדש במרכז רמת גן, ריגש אותי כחובב מוזיקה ונוסטלגיה. ומסתבר שגם אותו כחובב ביסקוויטים והטיות מילים לא מובנות כמו שרק בן שנתיים וחצי יודע.

הבן שלי כמו רוב הפעוטות בישראל כבר לא ידע מה זה דיסק. ובטח שלא קסטה. אבל כשפסעתי בחרדת קודש לתוך "סאונד דיסק" בסוף רחוב הנגבה ברמת גן, ניכר שגם חמודי נרגש. "אבא יש פה כלב!" הוא אמר בהתרגשות, ואני רק בהיתי בפלא שנקרא מדפי קסטות ודיסקים בשנת 2017.

 

כנער כיליתי תדירות את דמי הכיס המצומצמים ממילא שלי בחנות דיסקים וקלטות קטנטנה בפרדס כץ, שם ברחוב ז'בוטינסקי המעופש הסתתרה לה פנינה. והיו שמועות שהזמר יוסי עדן, יליד השכונה, בכבודו ובעצמו מביא את הדיסקים והקלטות החדשות (שהיו יוצאים כל חצי שנה בדיוק מופתי, לעדת מעריציו שגם אני נמנתי עליה), וחותם עליהם בחנות. כמובן שאף פעם לא יצא לי לחזות בזה, אבל תמיד כשהייתי בא לקנות כמה קסטות הייתי מקבל פוסטר מתנה של יוסי עדן, ואותי זה שימח.

הקלטות היו בצבעים כחול, צהוב, אדום, ירוק בכדי להוכיח שהם "אורגינליות" ולא צרובות וכך יכולתי גם לדעת שחוברת המילים בפנים. ואני הייתי קופץ לשם תדירות לקנות את החדש של אלון חסון, תמיר גל, משה כהן, מושיק עפיה, קובי פרץ ועוד מכוכבי ילדותי.

 

במהלך השנים כחובב מוזיקה שהפך בעצמו לאיש שעוסק בתחום, הן ככתב ומבקר בפנאי פלוס ואחרי זה כשותף באולפנים ותמלילן, המשכתי לרכוש כל שנה כמה דיסקים, בתקווה שבעצם הקנייה הזו אני מציל את החנויות שהתמעטו משנה לשנה.

 

בהתחלה תוכנות הצריבה וההורדה פגעו בהם ולבסוף יוטיוב חיסל אותם סופית. החנויות שהיו למרכזי תרבות חנויות, מקום לשמוע ולהיווכח פיזית  באלבומים החדשים ממקור ראשון, מהמוכר או המשווק, לפגוש משוגעים לדבר כמוני ולרכל על האמנים, נהיו למקומות שמוכרים בהם הכל בדולר, או אביזרי סלולאר. הנשמה הלכה ונשאר רק הפלסטיק.

 

עד  שעברתי לרמת גן לפני כחודש ומצאתי את החנות הזו ועליה הכיתוב המופלא "כל עוד יש אוהבי מוזיקה יהיו חנויות דיסקים!" והאיש העיקש והנהדר הזה, ממשיך להחזיק את חנות הדיסקים, שמעלים להם אבק כוכבים ברחוב הנגבה, בין הסביח האורגינל לסביח האורגינל באמת, קצת אחרי הבר של ציון (עם המרק התימני המופלא!) מצאתי לי חנות דיסקים. הללויה.

 

ובאופן פרדוקסאלי בדיוק השלב הזה כשהפלגתי במחשבות וגעגועים, הבן שלי ניסה לנגוס בדיסק הסולו היחיד של אייל שחר (מיוצאי היי פייב) כמדומני בהוצאת הד ארצי, ואז הוא אמר "איחס! לא טעים הביסקויט!".

 

כנראה שלעולם הוא לא יבין מה זה דיסק.. הילד.

 

ואז כבר יצאנו מהחנות והגענו בטעות ליום הולדת של פיליפינים אבל זה כבר סיפור אחר. שבת שלום :-)


0 תגובות
מהי נקודת הפתיחה שלך ?
06/05/2017 20:42
ישי ויסמן

תתאמץ תצליח או תיוולד נכון ותצליח?

 

המשפט תעבוד קשה, תלמד, תתאמץ ואז תצליח הוא משפט שהרבה אנשים גדלים עליו. והוא צירוף מילים נהדר וגם נשמע נורא טוב והוגן. מי לא היה רוצה להאמין לזה? תלמד, תעבוד קשה, תתאמץ, תוכיח את עצמך ותתקדם לאט לאט עד שתגשים את עצמך. גם אני האמנתי לזה עד לא מזמן. עד שהכרתי את הילה ואת סימה.

 

הילה בת 42, מתגוררת בישוב יוקרתי באזור מישור החוף. אביה היה שופט בבית משפט העליון ואימא הייתה בעלת גן פרטי בתל אביב והקדישה את חייה להצלחתו של בן זוגה.

 

הילה נשואה ליואב בן קיבוץ לשעבר, עורך דין במקצועו שהוא גם דור שביעי בארץ, לשעבר שותף בכיר משרד גדול ומצליח בתחום המסחר והמיסים וכיום מכהן כשופט בבית המשפט המחוזי. במשפחה בטוחים שיואב, שנחשב למטאור בתחומו יגיע לביהמ"ש העליון. להילה יש שלושה תארים אקדמיים, שניים מהם במשפטים, תואר ראשון ושני כמו בן זוגה, ואחד רב תחומי במדעי הרוח.

 

היא מגלה עניין רב בפעילות חברתית, בוגרת מספר פורומים בכירים למנהיגות בארץ ובעולם. בעבר מילאה תפקידי מפתח בהתנדבות מספר ארגונים מוכרים, וכיום היא יותר מתרכזת בהתאם לעצת יועצת המיתוג והאסטרטגיה שלה מתמקדת בכתיבת מאמרי דעה נוקבים על החברה הישראלית.

 

חלק ניכר מזמנה הילה מבלה בקריאת ספרות טובה ובכתיבת מאמרים שמתפרסמים תדיר באתרים המובילים, ומשתדלת להופיע מספר שעות בחודש בפני פורומים ופאנלים נכבדים, להציג את משנתה. משרד יחסי הציבור ששכרה מאפשר לה להופיע גם בתוכניות טלוויזיה בפריים טיים ולצבור מוכרות ציבורית.

 

למרות שיש לה שלושה ילדים, המטפלת במשרה המלאה, והמנקה הקבועה שבאה פעמיים בשבוע, מורידים את העומס. ההכנסות מהדירות של אביה, מקלים על הצורך לצאת לעבוד. וכך היא מקדישה את מירב זמנה להתפתחות אישית.

בבחירות האחרונות הילה קיבלה הצעות ממספר מפלגות, אבל היא החליטה שעוד לא בשלה העת.  

 

סימה בת 40, מתגוררת בעיירה נחשלת באזור מישור החוף. אביה עזב את הבית כשהיא ואחותה היו קטנות, ואימא נשארה לבד לפרנס אותם בעבודת ניקיון. זה לא הרפה את ידיה של סימה, שעבדה קשה, למדה תואר ראשון ועשתה גם תעודת הוראה. כשבגרה התחתנה עם שמעון, שעובד כפקח חניה בעיר הסמוכה, היכן שהילה גרה.

 

לפני שנתיים בעקבות קשיים שחוו התגרשו. שמעון עובד קשה שעות נוספות ומשמרות כפולות בשמש ובגשם, אבל ההכנסה לא הספיקה אף פעם לשניהם.

 

סימה היא מורה מסורה ונערצת בבית הספר התיכון בעיר, תלמידה אוהבים אותה ולומדים ממנה המון, ולמרות הקושי שבגידול שתי הבנות לבד, היא מוצאת את הזמן גם להיות פעילה למען חיזוק הדיור הציבורי בישראל, מקפידה לאסוף בגדים חמים ואוכל לנשים חד הוריות בשכונה ובחורף האחרון אפילו הצליחה ללקט מספר תנורים לקשישים עניים ועולים חדשים בשכונת מגוריה.

 

סימה היא לוחמת והיא לא מפחדת להפגין ולהגיד את עמדותיה גם כשהמילים קשות לעיכול, ולקחת רמקול ולצעוק שצריך – אבל נדמה שלא תמיד יש מי ששומע. היא לא מתייאשת אף פעם וגאה שהבנות שלה לומדות ממנה לא לוותר ולהילחם על הזכויות שלהן.

 

אתמול בלילה היא חלמה, שהיא מגיעה לטלוויזיה ואומרת את כל מה שיש לה על הלב כבר שנים, כמו ההילה הזאת שהיא ראתה בבוקר, שהייתה מאופרת ולבושה כל כך יפה ודיברה מילים נפלאות כאלה גבוהות גבוהות. ועצוב, כי יש לסימה כל כך הרבה מה להגיד – רק חבל שהמגאפון שלה מגיע רק עד הבית האחרון בשכונה.

 

ואחרי כל זה אולי השאלה האמיתית שאני צריך לשאול את עצמי היא: תעבוד קשה ותצליח או תיוולד נכון ותצליח?



 

0 תגובות
מכה לאגו. (סיפור קצר)
20/04/2017 17:45
ישי ויסמן

האגו היא חיה מעניינת, היא מתנפחת בקלות, מגדילה מגדילה, כמו בלון, אבל לבלון הזה אין גבולות פיזיים ואם הוא מתפוצץ אין בום – רק רעש קל, רעד של אכזבה.

 

אני זוכר את היום שהאגו שלי התנפץ. ההרגשה הזאת שאתה צריך לספור כל שקל. כשאתה מגרד גרוש לגרוש בשביל לשלם שכר דירה. החרדה מלחזור רגע לפני גיל שלושים לבית של ההורים ולהיות כמו ההוא הלוזר מהשיר של אהוד בנאי. וההבנה (והנחיתה הכואבת לצידה), שהרבה פעמים אנשים נחמדים אליך לא בגלל שאתה נפלא, אלא בגלל התפקיד שלך.

 

אני זוכר את זה היטב, הזיכרון צרוב לי בראש. זה היה לפני שבע שנים בערך, שעת לילה די מאוחרת, בדיוק  קיבלתי אסמס מהבוס בחברת בהפקות קטנה "נגמר התקציב לסדרה, המפרסמים חתכו, אין טעם שתגיע למשרד ביום ראשון". את האסמס הוא שלח לי מהשדה התעופה, רגע לפני שעלה עם אשתו הדוגמנית המפורסמת לטיסה לאיזו מדינה אקזוטית. אמיתי.

 

ואני איש התוכן הזוטר שצריך את ה-5,000 ₪ לחודש האלה (גם ככה היו מגיעים באיחור) בשביל לשלם את החשבונות והקיום שלי, מצאתי את עצמי אבוד. הטור השבועי במעריב ז"ל הכניס גרושים, ואני הייתי פרילנסר כבר כמה שנים טובות, אז אבטלה אין, פנסיה אין, חסכונות אין, המזל שלי שבאותה שנה מושיק עפיה הוציא שיר שלי "השמיים מעלינו", עליו קיבלתי 1500 ₪ תמלוגים וכיסיתי את השכר דירה של אותו חודש בפוקס.

 

והיו לי חלומות. בדיוק תכננתי לקנות טבעת אירוסין להציע נישואין לבת הזוג שלי, אחרי 3 שנים שהיינו ביחד. חיפשתי כבר בחנויות, ראיתי את עצמי אבא, "אבל איזה גבר אתה אמרתי לעצמי, אם אתה לא מסוגל להביא משכורת נורמאלית? אתה לא גבר, אתה סמרטוט עם אגו רמוס". וכן התרגלתי, לזה שאני מגיע לאירוע, ואנשים מציגים תכיר זה ישי ויסמן מחברת ההפקות X  ומעיתון Y כדאי לך להכיר אותו. ועכשיו מי רוצה להכיר אותי? את ישי המובטל?

 

וככה בגיל 27, עם תואר ראשון בהצטיינות מבר-אילן, ואחרי שהייתי מבקר המוזיקה של מגזין פנאי פלוס ארבע שנים, ושתי כתבות שער מצליחות שכתבתי לתרבות מעריב, והסחרור, והתקוות של עיתונאי בגיל צעיר מצאתי את עצמי עם חלומות גדולים שטיפחתי באוניברסיטה וכלום בידיים. והחלטתי שנמאס לי, אז התחלתי לחפש לעצמי משהו חדש, ועל הדרך להתגלגל בין עבודות זמניות. וזה היה חתיכת משבר.

 

חודש בשמירה – אני זוכר את הרוחות האדירות בבניין שהיה על גבול הים בתל אביב. וההרגשה כאילו אני חלק מהאוויר, כמו רוח שנושבת ולוחצת על כפתור שפותח את הדלת לאדונים החשובים שבאים בבוקר והולכים בערב. והכסף הוא בדיחה, והשיחות המדכאות עם השומר השני, המבוגר. דמיינתי את עצמי הופך להיות כמוהו, עם הכובע והמדים והעיניים הקטנות, שמתכווצות, וכבר לא זוכרות איך לחייך.

 

משלוחים – אהבתי להסתובב כל היום, הרגשה של חופש והטיפים מהקשישים היו לא רעים. אחד מהם אפילו הביא לי מטבע של 10 ₪ וזה היה נחמד, אז קניתי פלאפל והרגשתי מלך.

 

עבודות מוזרות בקניון – הקטע הכי טוב בעבודות האלה במרכזי הקניות הענקיים שאף אחד לא באמת מפקח עליך, אתה נמדד בדרכים הזויות, ואפשר לקנות לחמנייה וחומוס קטן בסופר. ואז סוגרים את הפינה של ארוחת צהריים בפחות מעשרה שקלים. בין הדברים שעשיתי זה להסתובב עם חולצת תעשו לי לייק ואייפד, לאסוף לייקים לעמוד של הקניון (אחלה עבודה אגב) ועוד דברים מצחיקים שאני כבר הצלחתי לשכוח.

 

ומה למדתי מזה? את מה שטובי הסוציולוגים חקרו במאות הקודמות: שהעבודה מגדירה את הזהות שלנו באמצעות מה שאנחנו חושבים על עצמנו. והסיפור שאנחנו חושבים שהסביבה מספרת לנו עלינו. ואתה נבנה מזה, אבל איפה הבסיס הפנימי? איפה החוסן. הוא נבחן ונבנה מחדש, כשמסירים את המסכות והתארים היפים.

 

והעבודה זה הסיפור המרכזי. למה? כי היא מגדירה את המהות שלנו בצורה של קודים מאוד בסיסיים קדושים כמעט. קודים של לבוש, דיבור וגובה הטונים, נמוך חשוב, גבוה זוטר - עוד לא ראיתי מנכ"ל עם טון צפצפני מצטער, והדבר המרכזי היחס של הסביבה. שנקבע באופן כמעט מוחלט בהתאם לסטאטוס. למי צריך לתת יחס "מכבד", למי צריך לתת יחס "מכבד באופן מוגזם" ומי אוויר.. האחד או האחת שלא שווים מאמץ.

 

ראיתם פעם משהו פונה לקופאית כך: "גבירתי הקופאית אני ממש מתנצל אם אני יכול לקבל דקה מזמנך, על מנת להעביר מספר מוצרים ואני מודה לך מאוד, אם תקדישי לי דקה או שתיים, שאוכל להעביר את המוצרים על הפס. ותודה תודה על הזמן שהקדשת לי כרגע"??. לא. אבל אתם וודאי יכולים להיזכר ביותר משיחה אחת או שתיים של עובד עם מנהל בכיר שמתנהלת על בסיס פחות או יותר הטקסט הזה.

 

והאגו הזה גם כן, הוא די מעצבן ותחמן, ומרגיז, הוא אויב גדול מאוד, הוא קורא לך "בעל-בית בוא הנה, עזוב אותך, זה לא ג'וב לרמה שלך, זה לא מכבד, אתה, גדול, גדול", ובסוף אתה יוצא קטן, קטן.

 

אבל הגדולה היא להרגיש טוב כשאתה כאילו קטן, ולא לעוף על עצמך כשאתה כאילו גדול, ולהבין שאתה בדיוק אותו גודל של בן אדם, בכל מצב, והתחתית היא לא נפילה אינסופית, אלא רק תחנה קצרה לאימונים והכנות בדרך חזרה למסלול.

 

 

 

 

 

 

 

 

0 תגובות
חג חירות ליברטריאני או חג חירות חברתי?
13/04/2017 21:34
ישי ויסמן


זה היה ערב קריר, מוצאי החג, ישבנו אני וידידי הליברטריאן במרפסת ביתו הנאה במרכז הארץ וניהלנו שיחה ערה, המונולוג שלו היה חד כרגיל: "תקשיב ישי, הסיפור הוא פשוט, אבהיר לך את השקפת עולמי: אני לא מוכן שהמדינה תכפה עליי כלום, לא מעוקצה ולא מדבשה, כשאני משלם ביטוח לאומי הזכויות שלי נפגעות, ברצוני לנהל את ממוני כראות עיני. ואני לא מעוניין לשלם מיסים לממשלה השמנה, במיוחד לא כשהכסף שלי, שאני עובד קשה בשבילו, הולך באמצעות משרד הבריאות והרווחה לכל מיני חלכאים ונדכאים. זה פוגע בחירות שלי!".

 

הוא לגם עוד מהבירה והמשיך: "יש צדקה בשבילם, אני מבטיח לתת פעם בשנה כמה גרושים לעמותות חסד".

 

"ואתה יודע מה, אני לא רוצה להיות חייב לאף אחד כלום, לא לבנק ולא לך, מר ויסמן, ולכן אני לעולם לא אקנה דירה, אני רוצה להיות חופשי ממשכנתא, במיוחד עכשיו כשאני מרוויח טוב בעבודתי בחברת השקעות בינלאומית".

 

בשלב הזה עיניו כבר ברקו מרוב התלהבות: "ותגיד למה?!, למה?! לכל הרוחות יושבים להם פקידים ונבחרי ציבור בממשלה וממשיכים לכפות על אנשים בשרשראות וכבלים כאילו חברתיים כמו שכר מינימום עווילי, ומס בריאות מיותר וכל זה בניגוד לרצוני. ותאמין לי שאני כאיש כלכלה יודע להשקיע טוב מאוד את הכסף שלי בעצמי".

כשהוא סיים את דבריו קצף יצא מפיו (כנראה של בירה), והוא נראה שבע רצון וכועס בו זמנית.

 

אני חייב לציין שאני מעריך מאוד את הלהט האידיאולוגי שלו, אבל מה לעשות שאפשר להסתכל על הדברים קצת אחרת.

 

אז הנה לכם ארבעה שקרים שליברטריאנים מספרים והאמת מאחוריהם:

 

1.   אם נקטין את השירותים החברתיים נגדיל את הרווחה הכוללת. שקר.

הקטנת ההשקעה הממשלתית משמעותה: פחות רופאים, פחות אחיות, פחות שוטרים, פחות מורים ומורות, פחות עובדים סוציאליים וצמצום מאסיבי של השירות לאזרח, וגם הרבה פחות עבודות במשק והגדלת האבטלה.

 

2. ביטוח לאומי זה בזבוז כסף. שקר.

שירותי הביטוח הלאומי זה הדרך היחידה לאפשר חיים בסיסיים לאלו שאין להם, לקשישים, לנכים, חיסכון לכל ילד שמגיע לבגרות, דמי אבטלה כשאין עבודה ועוד.

וגם אם זה לא מושלם וזה לא, זה עדיף על כל חלופה אחרת. ובוודאי שעל תלות בעמותות או בצדקה מהמאוד מאוד עשירים.

 

3.    ביטול שכר מינימום לעובדים, יגדיל את רווחת העובדים. שקר.

א-     אם לא יהיה שכר מחיה מינימאלי סביר, נגיע למצב כמו במדינות מסוימות בארצות הברית, למשל, אשר בה עובדי וואלמארט העניים שעובדים מסביב לשעון נזקקים לשירותי צדקה ו"FOOD STAMPS".

ב-     אם עובדים לא ירוויחו שכר שיוציא אותם מהעוני, אנחנו, מרוויחי השכר הממוצע, נצטרך לשלם הרבה יותר על שירותי הרווחה, הבריאות והדיור הציבורי שלהם, כלומר לסבסד את התאגידים הגדולים שלא משלמים שכר הוגן.

ג-       כשלעובדים יהיה יותר כסף, הם יצרכו יותר, בעיקר בעסקים קטנים ובינוניים שבאזור מגוריהם, וייצרו משרות נוספות ורווחה כלכלית לכלל הציבור.

ד-      ומה עם אלה שהם לא דוקטורים ולא מהנדסים, ולא בעלי מקצועות חופשיים אטרקטיביים? נזרוק אותם לים הכרישים? במדינות מסוימות בעולם, אפשר להתפרנס גם מלהיות מתדלק, מוקדן, מלצר, או מוכר בחנות. אין סיבה שגם בישראל לא נאפשר את זה.

 

4.   עדיף לחיות בשכירות על פני דירה בבעלותך. שקר.

במחשבה של טווך ארוך, כלומר 30 שנה קדימה, בהנחה שאין שוק שכירות ציבורי מוסדר על ידי המדינה, עדיף מאוד לחיות בדירה בבעלותך.

למה? כי היות והפנסיות שלנו (הצוברות) יהיו קטנות יותר מאלו של ההורים שלנו (התקציביות), ההבדל בין עוני, לחיים ברווחה הוא שלוש מילים: בעלות על דירה. כשאתה כבר לא עובד ומסתמך על פנסיה קטנטנה, הדבר האחרון שאתה רוצה זה להתמודד בשוק השכירות האכזרי של ישראל.

 

*ועוד משהו קטן, האם באמת אנחנו כאנשים מסוגלים לחסוך 3 אלף ₪ או 4 אלף ₪ בחודש ללא "השוט" של המשכנתא מעל הראש? פסיכולוגית לא. האם באמת היינו יכולים לחסוך לאורך 30 שנה חצי מיליון שקל, או מיליון אם לא הייתה לנו את אותה משכנתא "נוראית" שידידי הליברטריאן כה מפחד ממנה. רובנו המכריע לא.

 

אני מחבב את ידידי הליברטריאן, הוא מלומד, מתנסח ברהיטות ומשכיל, הרבה יותר ממני, הוא בוגר תואר ראשון ושני במדעי הכלכלה ומנהל העסקים באוניברסיטת עילית, ובקיא בתרבויות ממגוון מדינות העולם, כיאה לבחור שגדל בבית של שפע. עיני לא צרה בו. אך עם זאת, אני מודע מאוד להשלכות של מימוש המדיניות הליברטריאנית והיא:  ביטול חוקי מגן כמו חופשת לידה בתשלום, מינימום ימי חופשה ומחלה, וביטול שירותים חברתיים כגון בריאות ציבורית, רווחה, וביטוח לאומי – מדיניות שתוביל לאסון חברתי למיליון אנשים. ואחרי שמפסיקים אותם, קשה מאוד עד בלתי אפשרי להחזירם. פוליטית ומעשית.

 

אז בסופו של חג החירות אני מאחל לידידי הליברטריאן, ליהנות מהחירות המופלאה, שנותנים השירותים החברתיים בישראל למיליוני אזרחים. ולהמשיך לשאוף לחזק אותם ולצמצום פערים.

 

ישי ויסמן


0 תגובות
חג חירות ליברטריאני או חג חירות חברתי? את זה א
13/04/2017 21:34
ישי ויסמן


זה היה ערב קריר, מוצאי החג, ישבנו אני וידידי הליברטריאן במרפסת ביתו הנאה במרכז הארץ וניהלנו שיחה ערה, המונולוג שלו היה חד כרגיל: "תקשיב ישי, הסיפור הוא פשוט, אבהיר לך את השקפת עולמי: אני לא מוכן שהמדינה תכפה עליי כלום, לא מעוקצה ולא מדבשה, כשאני משלם ביטוח לאומי הזכויות שלי נפגעות, ברצוני לנהל את ממוני כראות עיני. ואני לא מעוניין לשלם מיסים לממשלה השמנה, במיוחד לא כשהכסף שלי, שאני עובד קשה בשבילו, הולך באמצעות משרד הבריאות והרווחה לכל מיני חלכאים ונדכאים. זה פוגע בחירות שלי!".

 

הוא לגם עוד מהבירה והמשיך: "יש צדקה בשבילם, אני מבטיח לתת פעם בשנה כמה גרושים לעמותות חסד".

 

"ואתה יודע מה, אני לא רוצה להיות חייב לאף אחד כלום, לא לבנק ולא לך, מר ויסמן, ולכן אני לעולם לא אקנה דירה, אני רוצה להיות חופשי ממשכנתא, במיוחד עכשיו כשאני מרוויח טוב בעבודתי בחברת השקעות בינלאומית".

 

בשלב הזה עיניו כבר ברקו מרוב התלהבות: "ותגיד למה?!, למה?! לכל הרוחות יושבים להם פקידים ונבחרי ציבור בממשלה וממשיכים לכפות על אנשים בשרשראות וכבלים כאילו חברתיים כמו שכר מינימום עווילי, ומס בריאות מיותר וכל זה בניגוד לרצוני. ותאמין לי שאני כאיש כלכלה יודע להשקיע טוב מאוד את הכסף שלי בעצמי".

כשהוא סיים את דבריו קצף יצא מפיו (כנראה של בירה), והוא נראה שבע רצון וכועס בו זמנית.

 

אני חייב לציין שאני מעריך מאוד את הלהט האידיאולוגי שלו, אבל מה לעשות שאפשר להסתכל על הדברים קצת אחרת.

 

אז הנה לכם ארבעה שקרים שליברטריאנים מספרים והאמת מאחוריהם:

 

1.   אם נקטין את השירותים החברתיים נגדיל את הרווחה הכוללת. שקר.

הקטנת ההשקעה הממשלתית משמעותה: פחות רופאים, פחות אחיות, פחות שוטרים, פחות מורים ומורות, פחות עובדים סוציאליים וצמצום מאסיבי של השירות לאזרח, וגם הרבה פחות עבודות במשק והגדלת האבטלה.

 

2. ביטוח לאומי זה בזבוז כסף. שקר.

שירותי הביטוח הלאומי זה הדרך היחידה לאפשר חיים בסיסיים לאלו שאין להם, לקשישים, לנכים, חיסכון לכל ילד שמגיע לבגרות, דמי אבטלה כשאין עבודה ועוד.

וגם אם זה לא מושלם וזה לא, זה עדיף על כל חלופה אחרת. ובוודאי שעל תלות בעמותות או בצדקה מהמאוד מאוד עשירים.

 

3.    ביטול שכר מינימום לעובדים, יגדיל את רווחת העובדים. שקר.

א-     אם לא יהיה שכר מחיה מינימאלי סביר, נגיע למצב כמו במדינות מסוימות בארצות הברית, למשל, אשר בה עובדי וואלמארט העניים שעובדים מסביב לשעון נזקקים לשירותי צדקה ו"FOOD STAMPS".

ב-     אם עובדים לא ירוויחו שכר שיוציא אותם מהעוני, אנחנו, מרוויחי השכר הממוצע, נצטרך לשלם הרבה יותר על שירותי הרווחה, הבריאות והדיור הציבורי שלהם, כלומר לסבסד את התאגידים הגדולים שלא משלמים שכר הוגן.

ג-       כשלעובדים יהיה יותר כסף, הם יצרכו יותר, בעיקר בעסקים קטנים ובינוניים שבאזור מגוריהם, וייצרו משרות נוספות ורווחה כלכלית לכלל הציבור.

ד-      ומה עם אלה שהם לא דוקטורים ולא מהנדסים, ולא בעלי מקצועות חופשיים אטרקטיביים? נזרוק אותם לים הכרישים? במדינות מסוימות בעולם, אפשר להתפרנס גם מלהיות מתדלק, מוקדן, מלצר, או מוכר בחנות. אין סיבה שגם בישראל לא נאפשר את זה.

 

4.   עדיף לחיות בשכירות על פני דירה בבעלותך. שקר.

במחשבה של טווך ארוך, כלומר 30 שנה קדימה, בהנחה שאין שוק שכירות ציבורי מוסדר על ידי המדינה, עדיף מאוד לחיות בדירה בבעלותך.

למה? כי היות והפנסיות שלנו (הצוברות) יהיו קטנות יותר מאלו של ההורים שלנו (התקציביות), ההבדל בין עוני, לחיים ברווחה הוא שלוש מילים: בעלות על דירה. כשאתה כבר לא עובד ומסתמך על פנסיה קטנטנה, הדבר האחרון שאתה רוצה זה להתמודד בשוק השכירות האכזרי של ישראל.

 

*ועוד משהו קטן, האם באמת אנחנו כאנשים מסוגלים לחסוך 3 אלף ₪ או 4 אלף ₪ בחודש ללא "השוט" של המשכנתא מעל הראש? פסיכולוגית לא. האם באמת היינו יכולים לחסוך לאורך 30 שנה חצי מיליון שקל, או מיליון אם לא הייתה לנו את אותה משכנתא "נוראית" שידידי הליברטריאן כה מפחד ממנה. רובנו המכריע לא.

 

אני מחבב את ידידי הליברטריאן, הוא מלומד, מתנסח ברהיטות ומשכיל, הרבה יותר ממני, הוא בוגר תואר ראשון ושני במדעי הכלכלה ומנהל העסקים באוניברסיטת עילית, ובקיא בתרבויות ממגוון מדינות העולם, כיאה לבחור שגדל בבית של שפע. עיני לא צרה בו. אך עם זאת, אני מודע מאוד להשלכות של מימוש המדיניות הליברטריאנית והיא:  ביטול חוקי מגן כמו חופשת לידה בתשלום, מינימום ימי חופשה ומחלה, וביטול שירותים חברתיים כגון בריאות ציבורית, רווחה, וביטוח לאומי – מדיניות שתוביל לאסון חברתי למיליון אנשים. ואחרי שמפסיקים אותם, קשה מאוד עד בלתי אפשרי להחזירם. פוליטית ומעשית.

 

אז בסופו של חג החירות אני מאחל לידידי הליברטריאן, ליהנות מהחירות המופלאה, שנותנים השירותים החברתיים בישראל למיליוני אזרחים. ולהמשיך לשאוף לחזק אותם ולצמצום פערים.

 

ישי ויסמן


0 תגובות
על מזרחית ושמנופוביה
27/03/2017 14:06
ישי ויסמן

תפסיקו להשפיל את אבי ביטר 

 

 מאת: ישי ויסמן

 

לפני כמה ימים אחד מאושיות המוזיקה המרכזיות והמוערכות בתעשייה הים-תיכונית, ובמזרחיות בכלל אמר על הזמר אבי ביטר את הדברים הבאים: "הוא לא מותג, הוא מוצג", "הוא מדבר שטויות... כי הוא גם מקליט שטויות, הוא שר שטויות וכל החיים שלו זה שטות", בתוכנית רדיו. וזה עבר בשתיקה, כולם הרשו לעצמם להמשיך הלאה, מה זאת עוד השפלה ועוד כאפה לאבי ביטר, יאללה חאליק צחוקים חבר'ה.

 

ובאמת קל לצחוק וללגלג על מי שחלש.

כשחושבים על זה מדובר בעוד מקרה קלאסי של ילד שרוצה להתקבל לחבר'ה המגניבים, ואז הוא זורק בדיחת קרש או העלבה על המנודה, המוזר שיושב בקצה הכיתה וקוצר צחוק רועם מהילדים המקובלים.

"וואלה מה הוא עף על עצמו זה, שישב בשקט ויסתום את הפה". בהשאלה לימי בית הספר היסודי והתיכון העליזים למי שזוכר.

 

אבל מה לעשות שאבי ביטר הוא לא כזה, הוא יודע שהוא שונה מכולם, והוא לא מהמקובלים בתעשייה ולמרות זאת ממשיך להגיד (החוצפן לכאורה), שהוא טוב שהוא מוכשר, שיש לו קהל, ולהיטים, והוא אמן, והוא מלך, ואיך הוא מרשה לעצמו לעזאזל?! הרי ביטר איננו הכוכב הטיפוסי, להפך הוא האנטי גיבור המושלם. למה? כי הוא שמן ומוזר, והוא שר אחרת ומדבר אחרת מכולם "וחי בסרט". אבל כולנו בעצם חיים בסרט, ומה כל כך רע בלחיות בסרט?

 

בעולם שבו כאסטרטגיה לחיים הרבה יותר "כדאי" למעוך ולגרוס את מי שנמצא בעמדת נחיתות ולהתחנף למי שחזק – אבי ביטר מפר את הכללים.

 

ויש פה שמנופביה, כן כן, דעות קדומות על אנשים שמנים, אי אפשר לברוח מהדבר הזה ומדובר בבעיה מאוד קיימת – הקלות שבה צוחקים על אנשים שלא נראים לפי המודל המדומיין של דוגמן\דוגמנית מסלול. וכן יש פה זלזול מובנה (בכאילו) פחות מוצלח, האמן שפשט רגל, שניסה ולא תמיד הצליח, ולא משמיעים אותו ברדיו, אז הוא לא לגיטימי – לכאורה כמובן.

 

אבל בעיני אבי ביטר הוא סופר לגיטימי, ויש לי הערכה אליו. מדוע?

 

כי אבי ביטר הוא בן אדם שנלחם כנגד כל הסיכויים בשביל לעשות את האמנות שלו, שהוא אוהב. הוא כותב לעצמו את רוב השירים, ושר אותם, וכשאין הופעות אז הוא פשוט פותח לעצמו מועדון, ומתעקש להופיע, וכשאין מפיקים הוא מפיק את עצמו, וכשצוחקים עליו הוא עושה מזה סרט או סדרה - עושה מהלימון החמוץ לימונדה מתוקה, אבי ביטר הפיק מיליון אחוז מהפוטנציאל שלו ויותר, ובגלל זה הוא סופר ווינר מבחינתי.

 

*מעבר לזה שגדלתי על השירים שלו ואני מכיר את כל הקסטות והדיסקים שלו ויש לו המון להיטים שאני אוהב "מלא עוד כוס חבר", "חבר ואח", "הדרוויש", "אני ואת זה לא גורל", "רחמו עליי" ועוד המון, והייתי שומע אותו שעות על גבי שעות כילד, ואני ממש לא מתבייש בזה. להפך, אני גאה בזה.


0 תגובות
לא לא לא אז מה כן?
25/03/2017 21:25
ישי ויסמן

לא לא לא אז מה כן? (סיכום שיחה עם ליברטריאן מושבע)

"אתה לא מבין ישי, אם נבטל את שכר המינימום, נבטל מינימום ימי חופשה, נעבור ממערכת רפואית ציבורית מיושנת למערכת רפואה פרטית משוכללת, נסגור את הביטוח הלאומי המנופח, נבטל חופשת לידה בתשלום וכל ההתערבות הזו בשוק החופשי, הכול יסתדר מעצמו", אמר לי חבר, רווק, בן למשפחה אמידה, שמסיים בימים אלו ממש תואר שני במשפטים וכלכלה באחת מאוניברסיטאות העילית של ישראל.

והוא המשיך בנאום חוצב להבות: "הצעירים האלה בני העשרים והשלושים, פשוט מבזבזים כסף על שיט, יושבים כל היום בבתי קפה, אוכלים סושי ומבלים במועדונים. אחרי זה הם עושים ילדים, קונים עגלות ב-10 אלף ₪ וג'יפ בליסינג, שיחסכו, יתנהלו כלכלית נכון וכך לא יצטרכו לבכות למדינה".

בסיום השיחה הוא דפק על השולחן ואמר לי בקול מלא ביטחון ונחרץ "מה הבעיה של כל עובד להתמקח על התנאים שלו עם המעסיק, לעבוד קשה ללמוד באוניברסיטה, לרכוש ביטוחי בריאות פרטיים טובים, להסתדר, בסופו של דבר אין מה לעשות זו המציאות, תהיה מציאותי ופרגמאטי כי אדם לאדם זאב, ולכן אם כל אחד ידאג לעצמו ככה יהיה הכי טוב, כוחה של בחירה, מה הבעיה?".

אז הנה לכם 7 סיבות למה אני חושב שמה שהוא אמר זה בולשיט אחד גדול.

1- אזרחים הם גם צרכנים – כשאנשים קונים הם מניעים את גלגלי הכלכלה, כשאני קונה בחנות אני מספק עבודה ופרנסה למוכרן, לבעלי החנויות ואם זו רשת גדולה אז גם לבעלי המניות. לכן ידידי המלומד זה טוב מאוד שהצעירים וגם המבוגרים קונים סושי, יושבים בבתי קפה וצורכים תרבות, זה מייצר פרנסה להרבה אנשים, וטוב לכלכלה. (וגם כיף).

2- 65% מהתוצר הישראלי מגיע ממסחר ושירותים – כלומר רוב התוצר הישראלי (בארצות הברית זה אגב 70%) מגיעה מצריכה של הציבור הכללי וגלגוליה השונים – כלומר מעמד הביניים והעניים שקונים במכולת השכונתית, בחנויות ברחובות ובמרכזים המסחריים באזור מגוריהם. לעומת זאת הצריכה של המאוד עשירים, מוטת חו"ל ושירותי בוטיק ייחודיים שרובם אינם קיימים בישראל, נצרכים במדינות מעבר לים ולכן אינם מייצרים כמעט עבודה.

3- תנאים סוציאליים מינימאליים זה טוב למשק – זוכרים שהאזרחים הם גם הצרכנים, אם הם לא יקבלו שכר סביר, ולא יהיה להם ימי חופשה כלומר זמן פנוי לקניות ובילוי, הם לא יקנו, למעט דברים בסיסיים להישרדות ואז המעגל הכלכלי יפגע, והצמיחה תיפגע ולכל האנשים יהיה הרבה פחות "פירות" ליהנות מהם. כך שאם אנשים ירוויחו יותר כסף הם יצרכו יותר, וכך תהיה יותר עבודה לכולם וחוזר חלילה. בנוסף, מחקרים מראים שמנוחה ותשלום הוגן, ובכלל הוגנות כלפי העובדים משפיעה לטובה על הפריון בתעסוקה (efficiency wage theory).

4- לא לכל אחד יש כושר מיקוח מול המעסיק– יש חלק קטן בשוק העבודה שהם לרוב בעלי מקצועות חופשיים או יחודיים, ברמת מיתוג, מקצועיות וקשרים גבוה. רובם מגיעים מעולמות הטכנולוגיה, הכלכלה והמשפט והם באמת יכולים להתמקח על שכרם, על תנאיהם ולהסתדר יפה מאוד בלי חקיקה חברתית. אבל מה לעשות, שמרבית האזרחים לא שם. האם קופאית בסופר יכולה להתמקח על משך חופשת הלידה שלה? האם מוקדן בקול סנטר יכול לשכנע את המעסיק שלו לתגמל אותו בשכר שעתי גבוה יותר ? והאם המנקה, הפקיד, השומר, או המוכרת בחנות הבגדים יכולים להתמקח על מספר ימי החופשה השנתיים שלהם ועל אחוז ההפרשה לפנסיה מצד המעסיק? לא. ובמיוחד לא אם הם גרים בפריפריה שם היצע מקומות העבודה נמוך במיוחד ביחס לביקוש. הם קמים כל בוקר מודים לאל על זה שיש להם פרנסה ונלחמים כדי לשרוד. לכן טוב שיש את חוקי המגן הללו.

5- שירותים פרטיים מול שירותים ציבוריים – ניסיתם לתפוס תור לרופא מומחה בציבורי בפחות מחודש? למצוא רופא במיון בלילה בפחות משעה אם אתה לא בסכנת חיים? ושלא תטעו, מערכת הבריאות הציבורית בישראל היא מצוינת, היא נהדרת ושוויונית, ביחס למה שיש ברוב מדינות העולם ובוודאי שבארצות הברית. אבל מה שכן, זה יכול להיות הרבה יותר גרוע אם עוד אנשים יניעו למחשבה מסוג של החבר המלומד. הפרטת שירותים חברתיים בסיסיים היא מתכון לפגיעה בחלשים ביותר וגם במעמד הביניים כי העלויות של לרכוש אותם בפרטי מאמירות בקו ישיר ובסופו של דבר מייצרת שירות עני לעניים ושירות עשיר לעשירים. בדיוק כמו בארצות הברית, שסובלת מפערים ומשברים חברתיים עמוקים וקשים.

6- למה אתם עושים ילדים וקונים עגלות באלפי שקלים? - יש הרבה אנשים שמאוד אוהבים לגדל ילדים, ומפיקים מכך הגשמה ואושר עילאי (אני אחד מהם אגב), לא קניתי עגלה בעשרת אלפים ₪ הרבה פחות, אין לי ג'יפ ליסינג, יש לי מאזדה ישנה ומקרטעת, ואני גר בדירה בבניין שנבנה קצת אחרי מלחמת ששת הימים. אבל עדיין נורא קל לפמפם לעולם את סיפור האגדה הבדיוני והמופרך שדור ה Y בני העשרים והשלושים, זו חבורה גרידית של בליינים שחיים ברמת חיים מופלאה, שבוודאי הייתי מאחל לעצמי ולכל עם ישראל רמת מחיה כזו, אבל האמת היא שרובנו תפרנים.

7- ההתעלמות מהפיל בחדר ששמו הכסף הישן – נוח מאוד לדבר על חופש, חירות הפרט, ביטול כל זכות סוציאלית ולהטיף להתנהלות כלכלית חסכנית, קמצנית וחכמה כשאתה מגיע עם גב כלכלי איתן, של רכוש, נדל"ן וירושות שמתגלגלים במשך דורות. וכן, מה לעשות שאנשים שמגיעים לפקולטות עילית באוניברסיטאות עילית בארץ ובחו"ל לתארים מתקדמים, הם לרוב מבתים מבוססים – נסו לבדוק את זה מאיפה מגיעים רוב הסטודנטים לתארים המתקדמים במקצועות הנחשקים באוניברסיטאות השוות, רובם יגיעו מרקע חזק. אבל האמת היא שבני האדם אינם מתחילים מאותה נקודת זינוק והיות ואנחנו גם יודעים ממחקרים שהתשואה על הון (נכסים, כסף ישן וירושות), היא גבוהה פי כמה מהתשואה על עבודה – וחשוב להתייחס לזה ברצינות ולקחת בחשבון את החשבון הזה.

ולסיום, אני מת על המשפט הזה כל בן אדם לעצמו, ואדם לאדם זאב. אם כל בן אדם לעצמו, אז למה צריך צבא? ומערכת משפט? ומשטרה? ורפואה ? וחינוך? וחברים? וזוגיות ? הרי כל בן אדם לעצמו. לא ? אז זהו שלא כל בן אדם לעצמו, החיים שלנו קשורים באלפי "חוטים", קשרים ומעגלים לאלפי אנשים ומאות אלפי אנשים ומיליונים. ואנחנו מאוד תלויים איש ברעהו. ולכן, אני אומר הפוך גוטה הפוך, בוא נתחיל מלדאוג אחד לשני, ולהיות אכפתיים, ואמפאתיים ועם קצת פחות נפיחות עצמית. ואז יבוא לציון גואל.



0 תגובות
אז למה חשוב כל כך להיות מעורבים בפוליטיקה ?
13/03/2017 22:02
ישי ויסמן

בשלוש שנים האחרונות אני חורש את ישראל לאורכה ולרוחבה.
בהתחלה כפעיל ורכז מטות במפלגת כולנו ובשנתיים האחרונות כיועץ ליו"ר ועדת הרפורמות ח"כ רחל עזריה.
בתקופה האינטנסיבית הזו יצא לי לפגוש ולשוחח עם אלפי אנשים.
מזה למדתי למה זה כל כך חשוב להיות פעילים ומעורבים פוליטית וחברתית, ולמדתי גם מדוע למרות החשיבות, מרבית האנשים נמנעים מכך.
ארבעה סיבות שבגללם אנשים נמנעים מפעילות פוליטית:
1-"הנורמאליות, הגישה הנורמטיבית" – אנשים משכנעים את עצמם שהכול יהיה בסדר, דברים טובים יקרו מעצמם, ללא שום התערבות אזרחית, אלא מתוך איזו גישה רציונאלית כביכול של קובעי המדיניות שיחליטו ויישמו בסופו של דבר "ממניעים ענייניים כי זו דרך העולם".

תשובה ל"נורמאלים": אחד הדברים הראשונים שלמדתי מחברת הכנסת רחל עזריה וזה כל כך נכון, טוב לא קורה כי הוא צריך לקרות, הוא מתרחש רק בזכות עבודה קשה של הרבה אנשים שנרתמים ומקדישים ממיטב זמנם למטרה משותפת.

2- "המדחיקים והמתנתקים" – "עזוב אותי באימש'ך ישי, אני לא קורא עיתונים, אני לא רואה חדשות, זה רק עושה לי רע. אני לא יודע ולא רוצה מה דעת מה מתרחש בפוליטיקה". כלומר מתנתקים רגשית ופיזית מכל מה שמתרחש במדינה.

תשובה: זו גישה שוודאי אפשר להבין ולקבל, עם זאת אני אזכיר שזה שאנחנו לא יודעים ומתעלמים זה לא אומר שהבעיה נעלמת. לדוגמא מחירי הצהרונים כיון, או מחירי הקוטג' דאז, הבעיות של האלימות ובתי אבות, ועוד אלף ואחד דברים ואפשר להמשיך עם רשימה ארוכה מאוד.

3- "הציניקנים"- את אלה אני הכי אוהב. הם עושים "צחוק" והם מלגלגים (בטוויטר ובפייסבוק כמובן) בעיקר על אלה שמנסים לעשות משהו.

תשובה: ציניות זו מחלה מדבקת שמונעת פעולה, מיישבת את האדם על כסאו מול אחד מהמסכים שמנהלים את חיינו, אולי גורמת לו להרגיש טוב לחצי דקה. אבל חוץ מזה יש בה אפס תועלת. אני שמחתי לגלות שרוב האנשים הם לא צינים, ויכול להגיד שראיתי המון פעמים בשנתיים האחרונות איך אמונה עצומה והתמדה מייצרת שינויים ודברים מדהימים למען החברה והאנשים. תאמינו כי דברים טובים יכולים לקרות.

4- "המיואשים" – "עזוב אין סיכוי", "מה שהיה יהיה", "זה נבלה וזה טרפה", "כולם מושחתים, כולם גנבים", "עזוב אותך, בחיאת ישי טיל אחד מאיראן שיגמור את הסיפור כבר וזהו" (בחיי שמישהו אמר לי את זה וכמה פעמים), ואני יכול להמשיך עוד שעה לפרט.

תשובה: האתגר המרכזי עם האנשים האלה הוא לפני הכל לגרום להצביע, אבל לצד צריך לזכור, אם כולנו היינו מיואשים לא הייתה קמה מדינה, ולא היה צבא, ולא היה מערכת בריאות וחינוך, והשכלה גבוהה, לא היה כלום. היינו יושבים איש איש בתפוצות העולם, ומקטרים. אין שום סיבה להתייאש, להפך, ההיסטוריה הפוליטית והחברתית מלמדת שקבוצה נחושה ומאוגדת של אנשים עם מטרה טובה או רעה, יכולה לחולל ניסים (או אסונות..תלוי מה תבחרו).

אז מה אנחנו צריכים ? לצאת לפעולה. בדיוק זה מה שאנחנו צריכים למה?

כי אחד הדברים שהכי משפיעים על הפוליטיקאים בישראל אלו הפעילים המרכזיים. שנמצאים בווטסאפים, בכנסים המפלגתיים, במרכזי המפלגות, ומייצרים את המנגינה שחברי הכנסת והשרים שומעים 24\7. וכך למעשה משפיעים על קובעי המדיניות.
ואנחנו צריכים כמה שיותר צעירים, הורים, קשישים, משפחות צעירות, נשים ומגוון אזרחים לא מאורגנים שיצטרפו למקום הזה ויקחו חלק, וישפיעו. בשביל הדברים שחשובים לכם ולכן.

רוב הציבור לא נשמע בכנסת, רוב הקולות לא נשמעים במקומות האלה. אז דבר ראשון אני ממליץ לכל מי שבוערת בו האמונה שיכול להיות טוב יותר, להתחיל להיות מעורב ופעיל במפלגה שקרובה לעמדותיו.

ולכן אני גם מזמין אתכן ואתכם, החברים והחברות, להיות פעילים במפלגת כולנו, לצמצום פערים, הורדת יוקר המחיה ולעשייה חברתית. לשלב איתנו ידיים, ולהצטרף לפעילות הציבורית כי כשהמוני אנשים מתחברים למען טוב משותף קשה מאוד לעצור אותם.
וזה הטלפון שלי – 054-6890686
והמייל האישי – vaysmani@gmail.com
תתקשרו, תסמסו. אנחנו צריכים אתכם.
וכן יאללה לשתף את הפוסט :-)

ישי ויסמן.


0 תגובות
המרוץ לשומקום
16/02/2017 21:36
ישי ויסמן


כבר כתבתי על זה שאני מעריץ את החוכמה שיש לילדים. במיוחד את אלו בגילאי הגן, הקטנטנים שעוד לא הצלחנו לקלקל ב"ניסיון החיים שלנו", בשטויות שמלמדים בבית ספר ובתוכניות טלוויזיה גרועות.

אחד מאלו שעוד לא התקלקל זה הבן שלי, בן השנתיים וקצת.

 

וזה הסיפור: שמתי לב, שבזמן האחרון כל פעם שאני בבית בשעות הערות שלו (דבר שאגב קורה לצערי לעיתים רחוקות), ואני עונה לאיזה ווטסאפ, או טלפון, או אפילו מדבר עם אשתי קארין בזמן שאני משחק איתו הוא אומר לי "אבא די" ומחזיק לי את היד, אבל לא בצורה מתוחה, אלא בצורה נינוחה ובוטחת. כאילו הוא אומר לי במין שיח דמיוני: "חאלס, לאן אתה רץ? אנחנו משחקים בלגו, בקוביות. זה נהדר! למה לך לענות לעוד טלפון או ווטסאפ? במקום לשחק איתי. ותדע שההפסד הוא לגמרי שלך". ואז אני חושב לעצמי, בואנה הילד צודק.

 

הרי הוא מבין בהבנה הכי פשוטה ובסיסית של ילד בן שנתיים, שאנחנו די טיפשים בעצם. עובדים מסביב לשעון, כל  הזמן זמינים, עונים למיילים בשתים עשרה בלילה, לווטסאפים בשש בבוקר, ולקולגות בעבודה באחד עשרה בלילה. והכל בשם המירוץ לשומקום. וכן, אני לא אחביא את זה שאני די וורקהוליק, וגם אוהב מאוד לעבוד, ולעבוד קשה. לקרוע את עצמי כמו שצריך – עד המייל האחרון. ויש מלאא. אבל הלו ! על הדרך אני מפספס את החיים שעוברים לידי.

ובכלל הדבר הזה של השיחות וידאו בשמונה ותשע בערב מהעבודה עם הילד, על מי אנחנו עובדים ?! זה לא אמיתי, זה לא לחבק את הילד ולהגיד לו כמה שאתה אוהב אותו, זה שיחת צ'אט קרה ומנותקת ווידאו, מרחוק. אין בזה שום חום או תחליף להורות. להפך, אותי זה רק מעציב.

 

ובדיוק כאן מגיעה השאלה איפה הגבול? ואני חושב שהגבול עובר בדיוק ב"אבא די", או "אמא די". המקום הזה שאנחנו שוכחים את המשפחה, ואת עצמנו בתוך אוקיינוס העבודה, והרשתות החברתיות, ושלל הגירויים והודעות הספאם, ובדיחות הקרש שממתינות לנו בכל רגע בזמינות אינסופית ומוגזמת במכשיר הטלפון האישי שלנו. המסך המרצד שמנהל אותנו, שכל הזמן מצלצל ורוטט, ואף פעם לא מניח, ובחיים לא אומר לנו "די אבא".

 

וזה מסמל בעיני את המרוץ לשומקום. ואני אסביר. קראתי המון מחקרים על שוק העבודה בשנה הראשונה לעבודתי בכנסת, התרכזתי אז במחקרים לחקיקה בתחום העבודה, ואיזון חיים ומשפחה עבור הבוסית שלי חברת הכנסת רחל עזריה (מפלגת כולנו), ששמה את נושא ההורות לנגד עיניה, בצורה מעוררת השתאות והערכה. ושם גיליתי כמה הפתעות מרעישות שגם חלק מקוראי העיתונות הכלכלית אינם מודעים להן:

הפתעה מספר 1 – אין קשר בין שעות עבודה לפריון בעבודה. כלומר ישראל שהיא מאלופות העולם בשעות העבודה, היא בעלת פריון בעבודה מהנמוכים ב OECD. בעוד מדינות עם תפוקת עובדים גבוהה בהרבה פר שעה, עובדים הרבה פחות מאיתנו.

הפתעה מספר 2 – המושג הנפלא "פרזנטיזם" שאומר בעצם שאחד המפגעים העיקריים בפריון התעסוקתי הוא הגעה של עובדים חולים או שחוקים, או מותשים לעבודה למרות שהם זקוקים לחופשה, להפוגה קלה. ועל העלויות האסטרונומיות והנסתרות של התופעה הזו. שרק בארצות הברית נעמדים במיליארדי דולרים.

הפתעה מספר 3- יציאה לחופשה מגדילה את הפריון, ומקטינה את השחיקה. ותיאוריית "ההוגנות" מראה ומלמדת ממחקרים, שדווקא עובדים שהמעסיק היה הוגן איתם ודאג לצמצם את השחיקה נהנה מהספקי עבודה הרבה יותר גדולים.

 

אז אם המחקרים איתנו, והאינטואיציה שלנו גם אומרת לנו להרפות. למה אנחנו לא עושים את זה? פשוט מאוד כי האדם הוא חיה חברתית, ואנחנו הולכים אחרי העדר ואם תרבות העבודה היא "עבוד ככל יכולתך", למרות שזה לא אפקטיבי אז ככה אנחנו עושים. ואם העובד המצטיין הוא זה שמכבה את האור במשרד, ומגיע כשעוד חושך והחניה ריקה – אז איך אהיה עובד מצטיין אם לא אעשה את אותם דברים בדיוק ? בעיה רצינית.

 

אז לפני שאני מסיים עוד יום, במרוץ לשומקום אני מבטיח לעצמי דבר אחד: בפעם הבאה כשאני מגיע הביתה מוקדם, בשלוש שעות שיש לי עם הילד, אני שם את הטלפון בצד, ומתרכז בקוביות ובבן המתוק שלי.

ושתדעו לכם, שקוביות זה אחלה משחק !


 

 

0 תגובות
איך טרנד המחרוזות הורס את המוזיקה המזרחית.
14/02/2017 22:03
ישי ויסמן

מאת: ישי ויסמן

 

כל מי שחי את הפייסבוק הים-תיכוני זוכה לראות מדי ערב עדויות חמות מהאולפן, בדרך כלל בלייב, על הקלטת עוד מחרוזת, ועוד מחרוזת. והפתעה, מחרוזת חדשה. כבר היו לנו את המחרוזות של הפרויקט של רביבו שבעבודת ארכיון מאומצת ניטרו כל שיר מצוין, טוב ובינוני של חיים משה, דקלון, ג'קי מקייטן, אביהו מדינה, זוהר ארגוב, אלי לוזון ולאחרונה הגיעו אפילו עד לקאבר נוראי ומאנפף שהחריב כל זכר לדואט המצוין של אבי ביטר וליאת בנאי "הפרידה" (אגב אם הם היו טורחים לעשות בירור מעמיק היו מגלים שהלהיט האמיתי מהדואטים של ביטר ובנאי הוא "לאהוב בלי הפסקה".. אבל שיהיה).

בהמשך היו לנו את המחרוזות של אמנים דוגמת קוקו מאילת, גל חייק ועוד שחרשו כל שיר משנות ה-90 ימי המוזיקה התורכית העליזים.


והיום, זה פשוט הכל מהכל, כולם עושים מחרוזות לקאברים, רינת בר אפילו עשתה קאבר מחרוזת ששילבה את השיר "תתחיל איתה" (במקור קובי פרץ ויהודה סלאס) אחד השירים הכי מיותרים בתולדות המוזיקה. וכך שירים מיותרים גם זוכים להשתחל למחרוזות מיותרות, אבל זה החלק הקטן בבעיה.

כי ברגע שרוב התעשייה מתחילה להתרכז במחרוזות ההדף של הנזק הוא הרבה יותר גדול משירים גרועים שנכנסים למחרוזות. ואלה הנזקים העיקריים:


1-   . *הגיוון בשירים מצטמצם אם פעם היו לנו X  סינגלים בחודש, שהגיעו ממגוון יוצרים, תמלילנים, מלחינים ומפיקים מוזיקלים היום יש לנו .X-50 ומה זה אומר? שיש לנו הרבה פחות סגנונות, הרבה פחות עושר מוזיקלי, וההתפתחות של המוזיקה שנובעת מיצירה חדשה נעצרת.


2-     *פחות להיטים. שימו לב. אני כבר רואה את זה, אבל יש פחות ופחות להיטים ובוודאי שמאותם אמנים שעושים מחרוזת לרוב, וקאברים, חלקם היו מוציאים סינגלים, ואחד לשלושה או ארבעה היה תופס. והיום, תקשיבו, הפלייליסט של היוטיוב גדוש במחרוזות ועני בלהיטים חדשים.


3-     *ההופעות במועדונים נשמעות אותו דבר. זה לא משנה מי האמן שמופיע בערב, אם אתה הולך לערב מזרחי, סביר להניח שתשמע את אותם שירים מאותם מחרוזות רק עם זמרים שונים.


4-     *פגיעה קשה ואנושה בשרשרת שהיא ממילא הכי חלשה בתעשייה, היוצרים. התמלילנים והמלחינים, שעובדים הרבה פחות, התמלוגים שלהם נפגעים. ונכון שהיוצרים הוותיקים נהנים מהתמלוגים על המחרוזות, אבל צריך לתת גם מקום ליוצרים החדשים הצעירים יותר, שלא עבדו בשנות ה-80 וה-90.


5-     *משעמם. נהיה משעמם לשמוע את אותם מחרוזות כמה אפשר? זה פשוט אותו דבר.

 

ולסיום. זמרים וזמרות יקרים ויקרות, אני יודע שמחרוזת זה כרטיס ביקור לאמן, להופעות במועדונים ולאירועים פרטיים. אבל זה הפתרון הקל, בסופו של דבר זמר שעושה מחרוזת עופר לוי מקדם את עופר לוי לא את עצמו, וזמר שעושה מחרוזת אייל גולן מקדם את אייל גולן. הדרך האמיתית לא רק לשרוד, אלא להגיע להצלחה אמיתית, ולטבוע חותם בתעשייה המוזיקה והתרבות הישראלית, היא לייצר אמנות מקורית. יש כל כך הרבה יוצרים מדהימים בתעשייה, ואמנים גדולים, זמרים ענקיים, תפסיקו לבזבז את הזמן שלכם על מחרוזות. הטרנד הזה לגמרי הגיע למיצוי, מילה של ויסמן.  


הכותב הינו תמלילן שכתב למעלה מ-50 שירים לזמרים ים-תיכוניים ופעיל חברתי.

 

 

 

0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 הבא »